יום שני 10.10 - היום השביעי ביפן. טקאימה, קיוטו

מיוחד:

מכונות שתייה בכל מקום אמרנו.
במכונות בקבוקים ופחיות. אם הכפתור בצבע כחול או ירוק זה משקה קר. אם הצבע אדום זה משקה חם (בעיקר סוגים שונים של קפה).
הקפה שטעמתי עד כה חזק ושרוף. אבל אני לא דוגמא. הקפה המועדף עלי הוא קפה נמס של עלית.

נייר טואלט דק... בדרך כלל מה שנחשב אצלנו שכבה אחת.

פתחנו את הבוקר בארוחת בוקר באכסניה. ביצה קשה, טוסט, חמישית בננה (כן, חמישית..) ועוד איזה מיקס של אטריות עם מיונז.
הלכנו לשוק הבוקר שהוא בעצם מה שראינו אתמול בערב רק הרבה פחות עמוס. יואבי אכל שוב מהמאכל האהוב עליו שזה  Hida beef bun. לחמניה מאודה שבתוכה בשר הידה שהוא הבשר המפורסם של איזור האלפים היפניים.
משם עשינו סיבוב קצר בתהלוכת הבוקר. הפעם היה פחות צפוף ויכולנו לראות יותר טוב אבל מצד שני פחות מרשים.
עוד סיבוב בין הבתים הישנים ומעבר במוזיאון טקאימה ויאללה לרכבת.
בתחנה כמובן מלא ישראלים. פגשנו מישהו שעבד בטבע וזיהה אותי לפי התיק..
מסתבר שגם היתה לנו אינטראקציה בעניני עבודה לפני כשנה. עולם קטן.
אז עלינו לרכבת לכיוון נגויה. נגיע לשם בשעה שתיים ומשם נמשיך לקיוטו.
יואבי קצת לא מרגיש טוב. בחילה וכאלו. כרגע הוא נח. מקווה שלא מתפתח משהו.

מחשבות והרהורים. הרי כל רגע כאן יש משהו חדש ומעניין שלא חווינו מעולם. בלתי אפשרי להעביר את זה בכתב. גם התמונות הן קמצוץ ממה שראינו ומה שצילמנו.
לא יודע איך להכיל את זה...
כל דבר כאן הוא מיוחד. המכוניות, העצים, הבנינים, שדות האורז, השירותים, הרכבות, הכל.
בכל דבר נראה שהושקעה מחשבה וסבלנות איך לעשות אותו נגיש ויעיל וברור.
והאנשים? מתחשק לי לקום ולחבק אחד אחד.
איזה כיף זה. פשוט עם שכל כולו מלא כבוד לזולת. נראה שמגיל ילדות זו התרבות שמנחילים להם.
מוריד, שוב, את הכובע.

החלק העליון נכתב במהלך נסיעה ברכבת. זמן טוב להרהורים. גם הנוף בחלק מהדרך היה יפה.

אז החלפנו רכבות בנגויה. מצאנו בקלות ואפילו היו לנו עשר דקות המתנה. השינקנסן בדיוק בזמן. נסיעה חלקה ויפה.
הגענו לתחנת קיוטו. שוב הומה וסואנת ומפחידה בהתחלה. הלכנו למרכז המידע לתיירים וקיבלנו הסברים איך להגיע למלון ואיך להגיע לאתרים השונים. יואב אמר ובצדק ששאלתי יותר מידי שאלות ואין סיכוי שאזכור. צודק..
אמר גם שבלעדיו אחטוף שבץ מרוב מאמץ מוחי..
בקיצור בגלל שטבע סגרה לי את חבילת הגלישה (מסתבר שהיא מוגבלת ל 1 ג'יגה) הלכנו ל yodobashi camera שהיא חנות רשת ענקית למוצרי אלקטרוניקה וכאלו. אחרי קצת מאמצים הצלחתי למצוא סים ללא הגבלה לאחד עשר ימים ב 5,400 ין.. יקר אבל אינטנרט נמצא מתחת לשינה בפירמידת הצרכים של מאסלו. תבדקו.

חזרנו לתחנת קיוטו למסוף האוטובוס. עלינו על אוטובוס לכיוון המלון. ובכן, לא נעים. צפוף ודחוס וגם היה פקוק. בנוסף חייבים לעלות עם הסכום המדויק במטבעות כי אין עודף. אם עושים כרטיס יומי או דו יומי אז זה בסדר. החלטתי לא לעשות בינתיים. נראה מחר.
הגענו למלון. שוב קבלת פנים לבבית. אנגלית ככה ככה. כששאלתי אם המזוודה הגיעה אמר בודאי. מחכה בחדר. תענוג.
החדר ממש גדול יחסית לחדרון בטוקיו. יואב אומר שיותר גדול מהחדר שלו בבית אפילו. האמת, מפנק.
הגיע זמן כביסה. יש מכונות כביסה במלון ליד הלובי. לקח שלושה סיבובי כביסה וארבעה ייבושים עד שכל הבגדים היו מוכנים. סך הכל כשעתיים. שווה כל רגע וכל ין.
אז רק לקראת רבע לשמונה יצאנו לעיר. הלכנו לסימטת פונטוצ'ו ולמה שאמור להיות Gion corner. הראשונה נחמדה אבל לא ברור מה העניין. המון מסעדות לאורך סימטה חביבה. Gion corner נשגב מבינתי. בדיעבד הזמנתי סיור ליום רביעי בערב לשמוע מה זה. אעדכן.

אז עצרנו בסופו של דבר במסעדת shabuzen שהיא מסעדת shabu shabu. בשונה מ Yakiniku שם צולים את הבשר, במסעדה כזו המלצרית מבשלת את הבשר ואת הירקות והאטריות במים רותחים. המלצרית היתה חמודה ברמות. קראו לה מייווה והיא ממיטקה. אמרה ליואב שהיא מאוד מתרשמת מאיך שהוא מחזיק את הצ'ופסטיקס.

זה בהחלט משהו שכדאי לעשות ביפן. הטקס והתהליך והאוכל ממש מעולים. אנחנו בחרנו בבשר מקומי והמחיר היה כ 5,000 ין לאדם. אם בוחרים בשר קובה למשל המחיר הוא כ 13,000 ין. לא הפעם..
היה ממש שווה. בסוף ביציאה כל צוות המלצריות שהיו לבושות בקימונו קדו קידה עמוקה. יואב אמר שבא לו להיות חבר של כל היפנים. בדיוק מה שאמרתי הבוקר...
שמנו פעמינו למלון. הרחובות שוקקים ומלאי חיים. אנחנו עדיין מעדיפים את טוקיו אבל ניתן צ'אנס. לילה טוב.

אה. ויואב, אחרי תנומה ברכבת חזר לעצמו ומרגיש מצוין..